אירית., צעירה בת עשרים, עוזבת את הקיבוץ שבו נקלטה בילדותה ונוסעת לתל-אביב, בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, ועמה רק תרמיל וזוג נעליים.
היא נאלצת להתמודד עם חייה החדשים ללא עזרת הורים, כשלעזרתה באים רק העזה רבה בה בורכה, חוש צדק מפותח ואמרותיה של אמה העולות בזיכרון ברגעי משבר. יתומת שואה שאין לה למי לפנות, חייבת לפלס את דרכה בחיי היומיום, לעבוד, לפרנס את עצמה. דרך ארוכה בה היא סופגת מארס הבריות – וגם זוכה למזל הטוב המאיר פניו אליה.
וכמו באגדות, האהבה מפלסת דרך אל לבה, וסיפור חייה של אירית שזור בסיפור האהבה הגדולה לצעיר בו פגשה בדרך מקרה.
אירית ר. קופר כתבה ספרים רבים שהרקע להם הוא השואה בפולין וחייה כילדה נרדפת שם. בספר זה היא מספרת על יסורי הקליטה של ניצולי שואה, ובייחוד של יתומי שואה, בארץ ישראל הנאבקת עם שנות התקומה וה"צנע" הקשות.
הוצאת אסטרולוג 2004
התרמיל כ"תיבת פנדורה" או כסמל להעזה? /ברוך תור-רז*
בימים שבהם מתפרסמות בעיתונות היומית מודעות צבעוניות על ספרי חדשים כאילו היו סרטים הוליוודיים יכול בקלות ספרה של אירית קופר "תרמיל וזוג נעליים" ללכת לאיבוד. מה גם שגיבורת הספר היא ניצולת שואה ששהתה בילדותה במנזר ועם עלותה ארצה "נקלטה" בחברת נוער בקיבוץ. גם אז לא מצאה אוזן קשבת למצוקתה אצל חברי הקיבוץ וגם עתה עלול סיפרה לאגור בתוכו דברים שהם בהווה מנסים להשתיק ולהשכיח, את העובדה שלא ידענו לקלוט בצורה נכונה את הילדות והילדים שניצלו מתופת השואה.
"טוב שאתם נשארים אצלנו, וטוב שתהיה חלק מאיתנו", אמר חבר קיבוץ לאלה שהחליטו להישאר בקיבוץ אחרי שמלאו שלוש שנים לבואם. אבל אם גיבורת הקיבוץ יוצאת לחופשה ומבקשת להתנסות ב"חיי העיר", מיד מתנכרים לה ומפסיקים לדבר איתה!
קולה של האם המלווה את הגיבורה כל העת הוא קול חשוב ומשמעותי ברומן. "אדם העומד ואינו עושה, אחרים באים ועושים במקומו" הפרידה מהאם עדיין מכאיבה כפצע שאין לו מרפא. גיבורת הסיפור הייתה בטוחה כי בסתיו תשוב הביתה, ולא כך היה. דברים רבים קרו אבל איטה'לה הילדה לא השתנתה. הרי הגליל לא אמיתיים, במקומם היא רואה את שדות פולין, האילנות, המנזר. היא חשה מחנק במסגרת הצרה של הקיבוץ . כל מה שהיא מבקשת הוא להתפרנס למחייתה, לקבל החלטות בעצמה, להתחתן ולהקים משפחה.
הדרך שבה היא משיגה את כל אלה היא מרתקת ונוגעת ללב. הקורא מלווה בעניין בחורה המשוטטת ברחובות תל-אביב, לנה באוטובוס, ולבסוף מוצאת את אהוב ליבה.
בדרך זו הלכו רבים, אבל הם בחרו בשתיקה, ושומרים את כאבם כאילו היה סוד שיש להתבייש בו. אירית קופר פותחת לפני הקורא את תרמילה ומסתבר שהוא לא מכיל רק זיכרונות כואבים של ניצולת שואה אלא גם אופטימיות, נחישות להצליח בחיים והעזה לא מעטה.
*ברוך תור-רז, סופר ילדים ונוער, נולד ב21.10.1936 בתל אביב. מגיל 14 עבד בדפוס. היה חבר גרעין "מתערים" והצטרף להכשרה הצעירה בקיבוץ חצרים. שירת בחטיבת גבעתי ובחטיבה 7. מ-1960 שימש ארכיונאי היסטורי של מפא"י – מפלגת העבודה בבית ברל.
קבוצת חברים פליטי שואה, שעלו בנערותם ארצה, התחנכו בה והקימו משפחות, נוהגת להיפגש מדי יום שישי בערב, כל פעם בביתו של זוג אחר. המסיבות המשותפות מאפשרות לכל אחד מבני החבורה להתוודע לאורח חייהם והרגליהם של האחרים ולהביט, לעיתים בקנאה גלויה – בעושרם החומרי והרוחני של אלה שהצליחו יותר.
