את אירית ר. קופר פגשתי לראשונה בשנת 1987 כאשר הגיעה לספר לתלמידי כתות ז' בחטיבת בן-גוריון בהרצלייה על ילדותה המיוחדת בשואה. אישה יפה, מרשימה, מדברת על ילדות קשה במיוחד ומצליחה להעביר לתלמידים את הקושי שבנדודים ממקום למקום, את הפחד מפני הלא נודע, את הפרידה מן המשפחה, את התחושה של ילדה שאין לה למי לפנות, שאין לה על מי לסמוך אלא על עצמה. היא מדברת ונדמה לך שהאישה הזאת, בן-רגע הופכת לילדה ההיא, היא עומדת מולנו ומן האישה הבוגרת שוודאי נשואה ויש לה גם ילדים, נשמע קולה האמיתי של הילדה הנרדפת. אירית חיה כל רגע מחייה בצל אותם אירועים, בעדותה היא מצליחה להעביר עדות אותנטית ומעניינת. התלמידים, שכבה שלמה, בקבוצות של 2-3 כיתות יושבים ללא נוע ושותים את דבריה בצמא. איך היא מצליחה ככה להעיד כל פעם מחדש, איך היא מספרת את הסיפור כל פעם מחדש. והיו ימים שהיא לא דיברה, היא הסתירה זאת בשנים הראשונות לבואה לארץ. היא לא רצתה שידעו שהיא מ"שם". רצתה להיות "צברית" היה חשוב שלא ידעו שהיא לא נולדה בארץ.
בסוף שנות השבעים התחילו להתפרסם ספריה, הראשון ב1977 "בקצה היער" בחטיבה קנינו כמות של ספרים והתלמידים קראו בהם לפני העדות וגם אחריה. אחר-כך יצא הספר "כחלוף הכל" בשנת 1980, גם אותו קראו התלמידים. אירית המשיכה להגיע לחט"ב בן-גוריון בכל שנה ביום השואה, מאות תלמידים שמעו אותה מספרת את סיפורה. במשך השנים מעיינות הכתיבה נפרצו, אירית כתבה 17 ספרים, והמשיכה להעיד ולספר את סיפורה בפני רבים. אני יצאתי לשליחות בחו"ל ולא ראיתי אותה מספר שנים, ביום אחד פגשתי בה שוב, התקרבנו וגיליתי שאותה אישה מרשימה שפגשתי אז עם תלמידי עשתה כל-כך הרבה במשך השנים, העידה בעשרות ואולי מאות מקומות, כתבה ספרים רבים, קיבלה תעודות הוקרה על פעלה, והיא עדיין מלאת מרץ כאז. המפגשים עמה בחודשים האחרונים הניבו את הבלוג הזה, ולי הם היו חוויה מרגשת במיוחד.
