תקציר קורות חיים

אירית ר. קופר נולדה בעיירה מינסק-מזובייצקי השוכנת כארבעים קילומטר מזרחה לוורשה. באביב 1942, בהיותה כבת שלוש-עשרה, הוציאה אותה אימה מהגטו, מסרה לאיכר פולני, והסבירה לה כי עליה להישאר בכפר, עד אשר תבוא לקחתה חזרה, בסתיו. אך מפחד הגרמנים אמר לה האיכר לחזור לגטו, לאחר חודשים אחדים. לתומה חשבה אירית שהגטו עדיין קיים ובני-משפחתה מחכים לה בבית. בדרך נודע לה מילד יהודי בן גילה שהגטו חוסל ושניהם החלו לנדוד בין האיכרים. בשלב מסוים דרכיהם נפרדו, ואירית הגיעה בנדודיה למנזר, שבו שהתה בזהות בדויה עד סוף המלחמה. איש מבני משפחתה לא שרד. בשנת 1946 עלתה ארצה במסגרת חברת-נוער ונקלטה בקיבוץ דן בצפון הארץ, שבו שהתה גם בתקופת מלחמת העצמאות. בשנת 1950 עזבה את הקיבוץ עם תרמיל וזוג נעליים, בין השנים 1952-1953 למדה בסמינר למורים בבן-שמן. אירית הקימה משפחה יחד עם בעלה מארק רומנו, נולדו להם שתי בנות וגם נכדים. בין השנים 1971-1975 סיימה את למודי התואר הראשון בספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. במשך 30 שנה עבדה כמורה ופרשה מן ההוראה בשנת 1985. אירית מתגוררת בהרצלייה.
משנת 1977 ועד שנת 2008 פרסמה 17 ספרים ועוד היד נטויה. אירית כותבת בחדר העבודה שלה. הגינה מרגיעה אותה, היא רואה ייעוד בכתיבה ובמסירת העדות, ולכך מוקדשות רוב שעותיה.

סרטון סיפור החיים של אירית ר. קופר - לחצו לצפייה

על אירית ר. קופר

את אירית ר. קופר פגשתי לראשונה בשנת 1987 כאשר הגיעה לספר לתלמידי כתות ז' בחטיבת בן-גוריון בהרצלייה על ילדותה המיוחדת בשואה. אישה יפה, מרשימה, מדברת על ילדות קשה במיוחד ומצליחה להעביר לתלמידים את הקושי שבנדודים ממקום למקום, את הפחד מפני הלא נודע, את הפרידה מן המשפחה, את התחושה של ילדה שאין לה למי לפנות, שאין לה על מי לסמוך אלא על עצמה. היא מדברת ונדמה לך שהאישה הזאת, בן-רגע הופכת לילדה ההיא, היא עומדת מולנו ומן האישה הבוגרת שוודאי נשואה ויש לה גם ילדים, נשמע קולה האמיתי של הילדה הנרדפת. אירית חיה כל רגע מחייה בצל אותם אירועים, בעדותה היא מצליחה להעביר עדות אותנטית ומעניינת. התלמידים, שכבה שלמה, בקבוצות של 2-3 כיתות יושבים ללא נוע ושותים את דבריה בצמא. איך היא מצליחה ככה להעיד כל פעם מחדש, איך היא מספרת את הסיפור כל פעם מחדש. והיו ימים שהיא לא דיברה, היא הסתירה זאת בשנים הראשונות לבואה לארץ. היא לא רצתה שידעו שהיא מ"שם". רצתה להיות "צברית" היה חשוב שלא ידעו שהיא לא נולדה בארץ.
בסוף שנות השבעים התחילו להתפרסם ספריה, הראשון ב1977 "בקצה היער" בחטיבה קנינו כמות של ספרים והתלמידים קראו בהם לפני העדות וגם אחריה. אחר-כך יצא הספר "כחלוף הכל" בשנת 1980, גם אותו קראו התלמידים. אירית המשיכה להגיע לחט"ב בן-גוריון בכל שנה ביום השואה, מאות תלמידים שמעו אותה מספרת את סיפורה. במשך השנים מעיינות הכתיבה נפרצו, אירית כתבה 17 ספרים, והמשיכה להעיד ולספר את סיפורה בפני רבים. אני יצאתי לשליחות בחו"ל ולא ראיתי אותה מספר שנים, ביום אחד פגשתי בה שוב, התקרבנו וגיליתי שאותה אישה מרשימה שפגשתי אז עם תלמידי עשתה כל-כך הרבה במשך השנים, העידה בעשרות ואולי מאות מקומות, כתבה ספרים רבים, קיבלה תעודות הוקרה על פעלה, והיא עדיין מלאת מרץ כאז. המפגשים עמה בחודשים האחרונים הניבו את הבלוג הזה, ולי הם היו חוויה מרגשת במיוחד.

בלילות שבת/אירית ר. קופר

קבוצת חברים פליטי שואה, שעלו בנערותם ארצה, התחנכו בה והקימו משפחות, נוהגת להיפגש מדי יום שישי בערב, כל פעם בביתו של זוג אחר. המסיבות המשותפות מאפשרות לכל אחד מבני החבורה להתוודע לאורח חייהם והרגליהם של האחרים ולהביט, לעיתים בקנאה גלויה – בעושרם החומרי והרוחני של אלה שהצליחו יותר.
הסופרת מצליחה להעביר לקורא גם את תחושותיהם הקשות של בני החבורה כלפי "משבית השמחות" הקבוע שלהם: יליד הארץ, שאינו סולח להם על שלא נלחמו על חייהם בתקופת השואה., ומתארת בעדינות כיצד ניצתת אהבה ישנה בין שניים מהחברים, הנשואים לבני זוג אחרים, אהבה הטורפת אל אלפיהן של שתי משפחות. מבוסס על הביוגרפיה של המחברת והסופרת. זהו סיפור אמיתי.
הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד 2000

"למחרת היום" ספר חדש בהוצאת כרמל

המלחמה תמה, ולמחרת היום - אחרי שהתברר כי הוריה ואחיה הקטנים נרצחו בשואה - החליטה פייג'לה להישאר בפולין ולהתחתן עם בן השכנים אנטק. היא התנצרה ברוב טקס, החליפה את שמה ליאדביגה ונולד לה ולבעלה בן יחיד, טדאוש. אנטק הפך למנהל טחנת הקמח שהשתייכה לאביה וחברתה הקרובה היתה יאנינה, צעירה בת העיר, נוצרייה טובה. פייג'לה -יאדביגה שלמה עם בחירתה, אוטמת את אוזניה מלשמוע דיבורים אנטישמיים ומתרחקת כליל מהסביבה שבה חיו יהודים לפני המלחמה. אולם העבר חוזר להתדפק על דלתה משמתברר כי בנה יחיד סובל מהתגרויות בנוסח "ז'יד" (יהודון) ו"בן הז'ידובקה" (בן היהודייה). האם תוכל יאדביגה לעזור לו?

המחברת הופכת על פיו את הסיפור השגרתי - הנערה היהודייה שהוסתרה במנזר ועם תום המלחמה חותר בכל כוחה לחזור לחיק עמה (ולעלות לישראל).

נשיט סירות נייר/אירית ר. קופר

מסע מיוחד במינו של שלושה צעירים בני עשרה המלווים את סבתם לארץ שבה חוותה ילדות מסמרת שיער. סיגלית, סמדר ודני – ישראלים, גלויי לב וקצת חצופים – חולקים עם הקורא את חוויותיהם בפולין של היום, כשהם משחזרים את חוויותיה של סבתא אירית מאז: הם השיטו סירות נייר בשלולית שבחצר, תעו ביער האדיר, התעמתו עם הפולנים ברחובות הערים, באוטובוסים וברכבות, דרכו בחצר המשך של האיכר ומיששו את חומות המנזר ואת קירותיו. השתוממותם על הכוחות שגילתה סבתם בהיותה ילדה התחרתה רק בתדהמה נוכח הסלחנות שגילתה כלפי אנשים שגירשו אותה מביתם.
אירית ר. קופר, סופרת ותיקה שכתבה רבות על עברה ועל ביקוריה החוזרים בפולין, יצרה צירוף מיוחד במינו של ארבע נקודות מבט במהלך "מסע בסימן הנכדים": היומנים של סיגלית, סמדר ודני משקפים צורת התבוננות וחשיבה של צברים, ובכללם ביקורת גם על סבתם, ואילו את עמדתה ואת זיכרונותיה היא מביאה בפינה הרביעית, הסוגרת את הריבוע.
הוצאת כרמל ירושלים תשס"ו 2005